אז מה יש במעמד הזה בו אדם עומד מול קבוצה ורוצה לומר את דעותיו או רעיונותיו, שכל כך מאתגר, מבלבל או אף משתק אותו? במאמר זה נתבונן על פחד קהל, ממה הוא נובע וחשוב יותר – מה ניתן לעשות מולו.
נתחיל בשורש העניין – כל התנהגות אנושית מתבססת על הצורך הראשוני שלנו לקבל אהבה. כלומר במערכת היחסים של אדם מול העולם, אחד הדברים החשובים לו ביותר (אם הוא מודע לזה ואם לא) הוא לקבל אהבה והערכה מהעולם בצורות שונות ועל מנת שזה יקרה, כל אדם יוצר לעצמו את השיטות וה”פטנטים” שלו. הדרכים שונות ומגוונות ויכולות להיות: אני אהיה מצחיק מאוד, אני תמיד אעזור לכולם (אפילו אם זה על חשבוני), אני אלבש מחשופים עמוקים או שאקפיד לומר דברי חוכמה וטעם. אין שיטה טובה או רעה, היא פשוט נתפסת לאותו אדם כשיטה מצליחה, שעונה לו על השאלה “מה אני צריך להיות או לעשות כדי לקבל אהבה?” ומייצרת לו את התוצאה הרצויה והיא לקבל סימן שאני מעניין, רצוי ואהוב, וזה נכון לגבי כל בני האדם.
מצד שני, מנגנון נוסף שקיים אצל כל בני האדם הוא השיפוטיות הפנימית שלנו לגבי עצמנו. בעומק התודעה, לכולנו יש שופט מחמיר וקשוח, ברמה כזו או אחרת, שמספר לנו שבעצם “אני לא מספיק טוב”. הקול הזה יכול לתקוף אותנו בתחום אחד או בכמה תחומים ואז, דווקא בתחום הזה בו אני רוצה להצטיין, אל מול אותו קול רקע, אנו למעשה מסרסים את עצמנו מבפנים. כאשר אותו אדם רוצה לבטא את עצמו באותו תחום, וזה יכול להיות עמידה מול קהל, להתחיל עם בחורה בבר או להיות איש מכירות – מיד קופץ בראשו אותו קול פנימי שמזכיר לו את הפחדים שלו.
לפחדים אלו יש מסר מאוד ברור עבורנו באותו הרגע, המציע לתודעה שלנו רעיונות כמו “בטח לא יאהבו אותי / מה יקרה אם אני אטעה? / אולי יצחקו עלי… / אולי יחשבו שאני טיפש?” ועוד. מרבית האנשים לא מודעים שיש להם את אותם פחדים, או שלא יודו שיש להם אותם, אפילו לא בפני עצמם, והרעיון מאחוריהם הוא אותו רעיון – “אני עומד לחוות דחייה קשה אם אבצע את הפעולה הזו!”
מתוך שני מנגנוני התנהגות אלו, הראשון שאומר אני רוצה אהבה והשני, שמחליט שכנראה אחווה דחייה – לאדם מופיעה מסקנה ברורה: “איזה אינטרס יש לי, להכניס את עצמי לסיטואציה הזו, בה אני חשוף ופגיע לביקורות רעות?" (גם מחוץ וגם מבפנים). על כן, מתייעץ עם עצמו ומסכם פה אחד שעליו לוותר על התחום. מתוך כך יש כאלו שלעולם לא יתחילו עם בחורה שהם לא מכירים, ישנם אלו שיפגעו בהצלחה העסקית שלהם כי הם מפחדים להציע ולמכור את השירותים והמוצרים שלהם ויש, כאמור, את אלו שלעולם ידברו מול קהל.
כאשר אדם רוצה או מתבקש לעלות על הבמה, הוא מיד מדמיין, (או נזכר, במידה וכבר היה במצב הזה), באותם 50, 100, או 200 עיניים שמסתכלות עליו, ומבחינתו, בוחנות אותו מטה ומעלה, מבחוץ ומבפנים, כל תנועה וכל משפט. מתוך הרעיון השיפוטי שיש לו על עצמו, כאמור, הוא בטוח שאם הם יסתכלו מספיק טוב, הם עלולים לגלות את “האמת הנסתרת”. אותה אמת היא כמובן הקולות האלו בראשו, אותם הוא מעדיף לשמור לעצמו, המזכירים לו שהוא לא מספיק טוב (או לא מספיק חכם או מוצלח), או אם תרצו להשתמש במילה שהמצאתי – הוא לא כל כך “אהיב” (או באנגלית loveable). הרעיון הזה יוצר מסקנה אחת מאוד ברורה והיא שעליו להימנע בכל מחיר מלשים עצמו בעמדה הזו, אפילו במחיר של לוותר על הבחורה, על העסקה או הבמה.
אגב, מבחינת האדם, הוא לעצמו כמובן צודק. הוא הרי יודע שמבחינתו זו האמת, גם הפחדים, גם הקולות בראשון ובודאי הדחיה האפשרית. כך שמאוד מאתגר לנצח את אותה מסקנה הקובעת שעליו לוותר על התחום.
אך אם לרגע נתבונן ממקום נקי נוכל לראות את ההוכחה שלמעשה ההיפך הוא הנכון, ביחוד כאשר אדם רוצה לדבר מול קהל. המציאות מראה לנו, שאנשים מאוד סלחניים לחולשות ולטעויות של אנשים אחרים. היזכרו לרגע בסרט טוב שראיתם לאחרונה, אולי אפילו איזו דרמה מרגשת, שבסופו החליט הבמאי לשים את הפספוסים המצחיקים שקרו בזמן הצילומים. כאשר אנו רואים את השחקן המרגש והרציני, מתבלבל ונקרע מצחוק ממה שקרה, אנו מיד מתחברים אליו, צוחקים יחד איתו וכמובן שאוהבים אותו יותר. אנו פתאום רואים את השחקן “העל-אנושי” (כפי שחלקנו מסתכלים על מגה-סלב’ס) ברגע פשוט שאומר “אני ואתם לא שונים כל כך, אני רק בן אדם” ונמסים מהאותנטיות הלא צפויה. אנשים אוהבים לראות אנושיות ומיד מזדהים עם הדמות שעד כה הייתה מרוחקת, והנה, ברגע אחד קליל, התקרבה אלינו מאוד.
דמיינו שהלכתם לתיאטרון, והשחקן הראשי, התבלבל בטקסט והתחיל לצחוק. הקהל לא שונא אותו. הוא מוחא לו כפיים בנקודה הזו, כדי לעודד אותו, ולהגיד לו: זה בסדר, אנחנו איתך! גם אם נעזוב לרגע במה רשמית, אפילו באירוע משפחתי, כשהאבא הרציני מברך את הבן שלו ולפתע, מתרגש ומתחיל לבכות, אף אחד לא חושב “איזה אידיוט, מה הוא בוכה?”, אלא בדיוק ההיפך – כולם מתרגשים יחד איתו.
כלומר, הכל למעשה מסתכם בשאלה אחת פשוטה והיא “האם, אני (ולא הקהל, אני) מוכן להתמודד עם הקולות שיש לי בראש ולעשות את זה בכל מקרה?”. חשוב לזכור שהקולות האלו הם רק אצלנו בראש. הקהל, הבחורה או הלקוח לא יודעים מה עובר בראשנו, הם לא שומעים את הקולות והם יקבלו את מה שנציג להם. במרבית המקרים, כאשר נעלה אל הבמה נגלה אמת אחרת שתראה לנו שאנחנו הרבה יותר טובים ממה שחשבנו, שאוהבים אותנו יותר ממה שדמיינו, ושנצליח הרבה יותר ממה שהפחדים שלנו מספרים לנו. חשוב שנבין ונדע, שברגע שנתנסה בעמידה מול קהל, זה הרבה יותר קל ממה שחשבנו. לאורך השנים הדרכתי מאות ואלפי אנשים בתחום העמידה מול קהל ולא היה אחד שמצא שהפחדים שלו מוצדקים. כולם גילו שעם ההדרכה הנכונה, זו חוויה מהנה, ומרגשת. נוסיף על זה עוד קשר לוגי שיש להבין – זה משהו שאתם הרי רוצים לעשות. אף בחור לא מתמודד עם הפחד להתחיל עם בחורה אם הבחורה לא מעניינת אותו, ואף אדם שלא רוצה לעמוד מול קהל לא היה קורא את המאמר הזה או בודאי לא היה חווה פחד קהל כי לא היה לו שיח בראשו על הנושא בכלל. אף אחד מכם לא קם בבוקר עם חשש גדול איך יסתדר על הירח חודש שלם לבד אלא אם הוא אסטרונאוט בדרכו למשימה על הירח. כלומר עצם היותכם חווים פחד קהל אתם למעשה מספרים לעצמכם שיש בכם תשוקה גדולה לתחום וזו בדיוק הסיבה מדוע אתם ממש רוצים להתמודד עם אותם פחדים.
הדבר החשוב ביותר להבין הוא שאפשר לנצח פחד קהל באמצעות תרגול מסוים ושימוש בטכניקות עבודה מתקדמות, הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים
שחקן תיאטרון יכול להיות נוכח בדמות אותה הוא מגלם בהצגה רק כאשר הוא לא עסוק בטקסטים. עליכם להכיר מצוין את התכנים ולהיות ערוכים לשאלות מהקהל, כדי לחוות בטחון בתוכן.
תורידו מעליכם את כל המשימות שיכולות להוסיף עליכם לחץ במהלך ההרצאה. תכירו את האולם, את תפעול המזגנים והמקרן, תגיעו עם טקסטים מסודרים וכו’. כל מה שעליכם לדעת למהלך מפגש תקין.
אני עומד מול קהל מגיל 16 ועד היום, אם אני שוכח מה עלי לומר, אני אומר בקלילות “סליחה, אבל אין לי מושג מה המשפט הבא” ובודק בדפים שלי והכל בסדר. אתם מתרגשים, שתפו את הקהל, אל דאגה, הם יאהבו אתכם יותר. חשוב לי להדגיש שעליכם להגיע מקצוענים, אל תבלבלו טעויות אנושיות עם חוסר מקצועיות, כי לא זו הכוונה.
כלומר, הקהל היה הראשון במערכת היחסים ביניכם שהצהיר ברגליו “אנחנו בעדך”, לכן הם באו. אז תרשו לעצמכם לבוא בטוחים בעצמכם, כי כל מי ששם, רוצה להיות שם.
בכל סדנאות העמידה מול קהל שאני מעביר אני מסביר שהקשר בין מרצה לקהל הוא כמו בדייט, אם אתם תסבלו כך גם הקהל, לכן האנרגיה צריכה להיות טובה. אם אתם לא נהנים, הקהל לא ייהנה.
